החלטה בתיק ת"א 1161/07

פרולוג

עניין לנו בתביעות בעלות סותרות ביחס לארבע חלקות צמודות, המצויות דרומית לעיר רהט, הידועות כערקיב 23,20,19 ו-24 (להלן: " החלקות").

מצד אחד של המתרס, ניצבים מצטפא סלימאן ארשיד אבו מדיעם וארשיד סלימאן ארשיד אבו מדיעם (ערקיב 19), מחמד סלימאן אברהים אבו מדיעם ועיד סלימאן איברהים אבו מדיעם (ערקיב 20), המנוח סלימאן סאלם ארשיד אבו מדיעם (ערקיב 23) וכן, עבדאללה חסין סאלם אבו מדיעם, רשיד חסין סאלם אבו מדיעם ואיסמעיל חסין סאלם אבו מדיעם (ערקיב 24) (להלן: "התובעים")ומן העבר האחר, ניצבת מדינת ישראל, הטוענת לזכויותיה היחודיות באדמות המריבה הללו (להלן: "הנתבעת").

התובעים טוענים, כי החלקות מצויות בבעלותם ו/או בבעלות בני משפחתם טרם חקיקתו של חוק הקרקעות העותמאני וכי מורישיהם של אלה, רכשו זכויות בעלות מלאות על החלקות, מאלו שהיו בעליהם, בהתאם לדין שחל בעת ההעברה ולפיכך הם, ורק הם, בעלי הזכויות בחלקות.

הנתבעת מצידה טוענת, כי החלקות קמו לבעלות ולחזקת רשות הפיתוח עוד בשנת 1954, מכח רכישה לפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות לפי צווים) תשי"ג - 1953 (להלן: "חוק החר"מ"). לשיטת הנתבעת, לתובעים אין זכות בחלקות ועל כן הם אינם רשאים לדרוש רישום החלקות על שמם.

לגופם של דברים, טוענת הנתבעת, כי הואיל והמדובר בקרקע מסוג "מואת" לפי חוק הקרקעות העותמאני משנת 1858, פקודת המאוות  משנת 1921 וסעיף 155 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, לא יכולים התובעים להישמע בטענה כי הינם בעלים של החלקות עוד מ"תקופה קדומה".

התובעים סבורים כי בתעודה לפי חוק החר"מ נפלו פגמים, המחייבים הכרזה על בטלותה ו/או ביטולה בדיעבד. כן טוענים התובעים, כי על הנתבעת הנטל להוכיח בעלותה.

יצויין, כי ההליכים לגבי כל אחת מהחלקות הוגשו בנפרד והדיון בהם אוחד בהתאם להחלטתי מיום 27.4.11 על דעת ובהסכמת הנתבעת.

הבקשה דנן ותמצית טענות הצדדים

הנתבעת עותרת לסילוק על הסף של ההליכים, במסגרתה מתבקש ביהמ"ש לדחות על הסף את כל ארבע התביעות לרישום מקרקעין וכן, להורות לפקיד ההסדר לרשום החלקות הידועות כ"ערקיב 19" (חלקה 1 בגוש 400550), "ערקיב 20" (חלקה 1 בגוש 400528), "ערקיב 23" (חלקה 1 בגוש 400512) ו"ערקיב 24" (חלקה 1 בגוש 400513) על שם רשות הפיתוח ובבעלותה, מכח חוק החר"מ.

הנתבעת סבורה כי בהליכים שבפניי לא ניתן להשיג ולחלוק על תוקפה של רכישה מכח חוק החר"מ, אפילו לא, באופן אגבי.

כמו כן טוענת הנתבעת, כי אין להצדיק מתן אפשרות לתובעים להשיג ולחלוק על תקפותה של התעודה לפי חוק החר"מ, שכן ערכה ההוכחתי של התעודה, נקבע כמוחלט, הקביעות בתעודה הינן חלוטות ואף אם קיים על פי הפסיקה "פתח צר", במסגרתו יכולים טוענים פוטנציאלים להשיג על התעודה, הרי שבענייננו, לא רשאים התובעים לעשות כן בשל השיהוי הכבד שחל עד שהוגשה תביעתם בפועל.

התובעים סבורים כי לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בהליך, בוודאי על דרך של סמכות  שבגררא לרבות בשאלת חוקיות ותקיפת הפקעה. כמו כן ובאותו עניין, טוענים התובעים, כי הנתבעת מתעלמת ביודעין מנטיה פסיקתית ברורה בשנים האחרונות, שלפיה ניתנת העדפה ברורה לתקיפה עקיפה  של פעולות מנהליות, מקום שבו תלוי ועומד הליך אזרחי שלו נגיעה לעניין ולאו דווקא בדרך של תקיפה ישירה.

בנוסף, טוענים התובעים כי חרף מעמדה הראייתי המיוחד של תעודת ההפקעה, עדיין קיים "פתח צר", בעדו יכולים התובעים להיכנס והנטיה היא, שלא לדחות תובענה על הסף, אלא במקום בו אין "סיכוי ולו קלוש ביותר", כי טענה מטענות התובענה תתקבל. לטענתם, לא זו בלבד כי הינם רשאים להישמע מבעד לאותו פתח צר, אלא שהטעמים שבפיהם, והראיות שיובאו על ידם, במסגרת בירור ההליך, מקיימים סיכוי, אף מעבר לקלוש, כי טענותיהם וכל שכן חלקן, תתקבלנה.

בהקשר זה יצויין, כי הנתבעת אינה חולקת על קיומו של "פתח צר" לתקיפת תעודה על פי חוק החר"מ, אלא שלטעמה, זה אינו מתקיים בנסיבות המקרה דנן.

באשר לשיהוי, התובעים סבורים, כי הנתבעת היא שהעמיקה ויצרה את השיהוי הכבד, שכן הואילה להתחיל בהליכי רישום הסדר אך בחלוף 33 שנים, לאחר שהתזכירים מטעם התובעים הוגשו.

התובעים אוחזים, בין היתר, בהלכת  קרסיק (ר' בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625) (להלן: " עניין קרסיק"), במסגרתה נבחן, האם ההפקעה שימשה בפועל לצרכי פיתוח חיוניים, התיישבות ו/או ביטחון, שאם לא כן, ניתן לבחון ביטולה של הרכישה הואיל ולא שימשה למטרה הציבורית אשר לשמה נעשתה.

בסיכום טענותיהם מציינים התובעים כי הואיל והסעד המבוקש הינו מתן צו לפקיד ההסדר לרשום הבעלות בחלקות על שמם, כי אז בווודאי שלבית המשפט המחוזי הסמכות לדון בעניין ואגב כך, אף להכריע בטענות כנגד תוקף תעודת הרכישה.

בתשובתה לתגובת התובעים, ראתה לנכון הנתבעת להפנות לפסקי הדין בעניין דינר וג'בארין (ר' ע"א 3535/04 דינר נ' מ"י; ע"א 4067/07 ג'אברין נ' מ"י (פורסמו במאגר מקוון)), במסגרתם, כך ע"פ הנטען, קבע ביהמ"ש העליון, כי יישום "הלכת קרסיק" על חוק החר"מ הינו בעייתי, לנוכח מטרותיו החקיקתיות הייחודיות של החוק ולנוכח, השיהוי הרב בהעלאת הטענה.